גמרא
פירוש
אהַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
אָמַר רַבָּה מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לַחֲרִישָׁה אֲבָל בְּשׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה זֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְזֶה נוֹטֵל לְפִי מְעוֹתָיו וְרַב הַמְנוּנָא באָמַר אֲפִילּוּ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְעוֹמֵד לִטְבִיחָה הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע.
מֵיתִיבִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
ב רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ד׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
סמ״ג מצוות עשה פ״ב
טור חושן משפט קע״ו:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט קע״ו:ה׳
חיובי השבועה בנשים שבאות לגבות כתובתן
ציון ד.ה. משנה. מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת - הראשונה קודמת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית, וראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה. בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת?! אף היא לא תפרע אלא בשבועה. מי שהיה נשוי נשים רבות ומת, כל שנשאת בתחלה - קודמת ליטול כתובתה, ואין אחת מהן נוטלת אלא בשבועה, ואין לאחרונה אלא מה ששיירה שלפניה, וגם היא נשבעת ונוטלת השאר. וכן אם היה עליו שטר חוב, אם היה החוב קודם - גובה בעל חוב תחילה, ואם הכתובה קדמה - גובה האשה תחלה והשאר לבעל חוב.א. שבועת הנשים בינן לבין עצמן.
במשנה מבואר שגובות לפי סדר קדימתן בנישואין אבל צריכות להישבע, הראשונה לשניה והשניה לשלישית וכן הלאה. רש״י מסביר שהראשונה נשבעת לשניה שלא גבתה מהנכסים כלום אם השניה חוששת שלא ישארו לה נכסים כדי לגבות את כתובתה. מדבריו מדייקים תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שאם ידוע שיש בנכסים כדי להגבות את כולן - אינן צריכות להישבע, אך הם מביאים בשם הרמ״ה דעה חולקת לפיה גם כשברור שיש בנכסים כדי להגבות את כולן חייבות בשבועה, מפני שיכולה לטעון שחוששת שיוציאו ממנה את השדה שתגבה לכתובתה לאחר שיתברר שהשדה אינו של הבעל. רבינו יונה עצמו מסיק כדעת רש״י מפני שלפי הרמ״ה לא מובן מדוע לדעת תנא קמא הרביעית נפרעת ללא שבועה. התוספות יום טוב מקשה על רש״י שמדבריו משמע שהראשונה צריכה להישבע רק כשיש כנגדה טענת שמא של השניה, ומדוע אינה נשבעת גם בלי טענה על פי מה שלמדנו לעיל (דף פז, א) שאשה שבאה להיפרע מנכסים משועבדים חייבת להישבע. אולם נראה שרש״י סובר שאין להגדיר גבייה של בעל חוב מוקדם כגבייה מנכסים משועבדים, שתחול עליה תקנת השבועה מבלי שתהיה טענה כלשהי כנגדו. כך עולה גם מדברי הריטב״א שלומד מפירוש רש״י שכל מלוה מוקדם שבא לגבות לפני המאוחר נשבע כאילו בא להיפרע מנכסים משועבדים, ומשמע שאינו נחשב ממש כמי שגובה מנכסים משועבדים שצריך להישבע גם בלי טענה. גם בעל ספר התרומות (שער כא ח״ה, ו) כותב שהמלוה השני משביע את הראשון, אך זאת כשידוע שאין ללווה נכסים שיספיקו לשניהם, ומשמע שאם אין ידיעה ודאית כזו - אינו חייב להישבע. הרמב״ם כותב את ההלכה בסתם, ומשמע שהשבועה אינה תלויה בשום טענה ולא בשום ידיעה על מצב הנכסים. השלחן ערוך כותב כרמב״ם, אולם החלקת מחוקק (סקל״ג) כותב שנשבעת רק כשיש קפידא לשניה, דהיינו כשטוענת שאולי לא ישאר לה ממה לגבות, וכפירוש רש״י, וכן כותב הבית שמואל (סקל״ג). גם בחושן משפט (סי׳ פב, ב) פוסק השלחן ערוך שבעל חוב שבא לגבות ויש בעל חוב מאוחר ממנו - לא יגבה אלא בשבועה, ואינו תולה את השבועה בשום תנאי. כך נראה גם מדברי הרמ״א שכותב (אבה״ע סי׳ צו, ט ע״פ הח״מ סקכ״ד והב״ש סקכ״ד) על פי סוגייתנו שמי שהיו לו שתי נשים וגירשן - צריכה אחת להישבע לשניה, ומשמע שנשבעת בלי שום תנאי, וכן כותב הבית שמואל שדבריו אינם מתאימים לשיטת רש״י שנשבעת רק כנגד טענה כלשהי. ב. השבועה שנשבעת ליתומים.
במשנה נחלקו חכמים ובן ננס אם גם האשה הרביעית צריכה להישבע, ובגמרא יש שלושה הסברים למחלוקתם: הסבר של שמואל שנחלקו אם בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, הסבר של רבה בר אבוה שנחלקו אם חוששים שמא האחרונה תכסיף את השדה, והסבר של אביי שנחלקו אם השבועה שתיקנו לכל מי שבא להיפרע מיתומים נוהגת גם ביתומים גדולים. התוספות (ד״ה שנמצאת) כותבים שאף לפי הדעה שתקנת השבועה קיימת ביתומים גדולים - אינה צריכה להישבע אם הבעל פטרה מלכתחילה מן השבועה. כך כותב הרא״ש (סי׳ יא) שהלכה כאביי קשישא שנשבעת גם כשגובה מיתומים גדולים ובתנאי שהבעל לא פטרה מהשבועה, אבל אם פטרה אינה נשבעת אף כשהיתומים טוענים שאולי כבר קיבלה את כתובתה. רבינו קרשקש והריב״ש (מובא בשטמ״ק) מוסיפים שאינה צריכה להישבע גם בכגון שהבעל הודה לפני מותו שחייב לה את כתובתה, שהודאתו מחייבת את היתומים אך אינה מחייבת את שאר בעלי החוב, ולכן רק הרביעית פטורה וכל השאר חייבות להישבע למאוחרות להן. השלחן ערוך כותב במפורש שהרביעית נשבעת ליתומים ואפילו הם גדולים. הבית שמואל (סקל״ד) מוסיף שאף הראשונות צריכות להישבע ליתומים, וממילא נשבעות אף בלי שטוענים טענה כנגדן, שהרי ביתומים הדין הוא שאין צריכים לטענה וכאילו אנו טוענים עבורם. נמצא שלמעשה אף לפי שיטת רש״י לעיל נשבעת כל אחת לחברתה אף בלי שתטען טענה כנגדה, ורק כשאין יתומים, או כשאין צריכים להישבע כנגדם, שאז נשבעות רק האחת כנגד חברתה, יש משמעות לשיטת רש״י שאין נשבעות אלא כנגד טענה. הרמב״ם פוסק כבן ננס שגם האחרונה צריכה להישבע, ובפשטות נראה שפוסק כמותו על פי ההסבר של אביי שבן ננס סובר שגם הבאה להפרע מיתומים גדולים צריכה להישבע, וכפי שהרמב״ם פוסק בהלכות מלוה ולוה (פרק יד, א) שהנפרע מן היורש, בין קטן ובין גדול - לא יפרע אלא בשבועה. מאידך גיסא בפירוש המשנה מביא הרמב״ם את פירושו של שמואל למחלוקת התנאים ופוסק כתנא קמא, ובעל ספר קובץ מבאר שאין סתירה, שכן להלכה הוא מקבל את הסברו של אביי וממילא פוסק כבן ננס, אך מבחינת פירוש המשנה הוא מעדיף את הסברו של שמואל לפיו לבן ננס הרביעית נשבעת לחברותיה כמו השאר, בעוד שלפי אביי הרביעית נשבעת ליתומים, וממילא הלכה כתנא קמא. ג. בגרושות.
המגיד משנה כותב שגם אם באות לגבות את הכתובות מהבעל עצמו, כגון שהן גרושות - כולן נשבעות. הבית יוסף מסביר שבודאי אינו מתכוון לומר שגם האחרונה צריכה להישבע, אלא רק הראשונות, שכל אחת צריכה להישבע משום זו שאחריה. אולם מפשטות לשונו של המגיד משנה משמע שגם האחרונה צריכה להישבע, ומקשה בעל בני אהובה שלא יתכן שפוסק כבן ננס על פי ההסבר של שמואל שהאחרונה חייבת להישבע מפני שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, שהרי הרמב״ם פוסק (שם כ, א) שמה שגבה לא גבה. כמו כן יש לדחות את האפשרות להסביר שהדברים מבוססים על פירושו של רבה בר אבוה שלדעת בן ננס משביעים את האחרונה מפני החשש שמא תכסיף את השדה, שכן בגמרא לעיל (דף פ, ב) נחלקו אביי ורבא בענין בעל שמוכר קרקע לפירות שלא עשה ולא כלום, שלדעת אביי הטעם הוא מחשש שמא הקונה יכסיף את השדה ולדעת רבא הטעם אחר, ובפשטות הלכה כרבא שאין חוששים שמא יכסיף. אמנם בעל בני אהובה כותב שיש מקום לחלק בין הסוגיה לעיל, שאין חוששים שמא הקונה יכסיף מפני שירא שהבעל יקח ממנו את השדה ויתבע את הנזק, לבין סוגייתנו, שחוששים שמא האשה תעשה בשדה כרצונה ותכסיף שכן אינה חוששת שיוציאוהו מידה. אבל על כך הוא מקשה שלפי ההסבר של רבה בר אבוה אין שום סיבה לפסוק כדעת היחיד של בן ננס, וכן כותב בעל שו״ת ושב הכהן (סי׳ עא) שרק לפי הפירוש של אביי הלכה כבן ננס כיון שהלכה כאביי קשישא שגם הנפרע מיתומים גדולים צריך להישבע, מה שאין כן לפי פירושיהם של שמואל ורבה בר אבוה.באדיבות מכון הלכה ברורה ובירור הלכה (http://www.halachabrura.org) והרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות)הערות
הערות
Gemara
Peirush